23 מרץ
פליאו פסח
מתבשל לי פוסט על האש כבר כמה ימים, ואני מתמהמהת ומתמהמהת. אז בעצת נעמה יקירתי אני מתיישבת לכתוב, יצא מה שיצא, העיקר שיצא לפני הפסח.
קודם כל, באופן אירוני, מרבית השנה, מרבית היהודים בישראל אוכלים ברינה מיני דגנים מרעין בישין ושמרים. ואנחנו – לא. ואז, מגיע חג הפסח, ואיתו מגיעות שלל המצאות קולינריות הזויות לטובת התמודדות עם הקושי הנורא של אי אכילת חיטה (ולמהדרין – דגנים) מותפחת באמצעות שמרים. זה כולל את הפרקטיקה שהפכה למסורת, לאכול לחם צר ומים לחץ שעוברים בקלות מתחת לדלת כבדה – במילים אחרות – מצות.
אז מצות אלה על שום מה? על שום זה שראש השאור של הקהילה התקלקל. ולמשך שבוע שלם לא יכלו להתפיח לחמים ומאפים יותר. שזה, מתחוור, מאד מאד קשה להתמודדות כאשר מתהלכים במדבריות הדמיוניות של קלאץ'. אז מכינים את הלחם השטוח והתפל הזה, ואז טוחנים אותו, ואז מערבבים אותו עם ביצים וטובלים אותו בציר עוף ומקוים לטוב.
ומה אנחנו מה? איך נחגוג את הפסח כאשר אין לנו מראש שום חמץ לבער, ושום שמר להתפיח? איך נתענג על קנעדלים? ומה נעשה שממילא כל העוגות שלנו כשרות לפסח והלחמניות שלנו גם? (כלומר חוץ מלשבת עליהן שתהיינה שטוחות, לייבש אותן ולערבב אותן עם הרבה קוקוס…)
אצלי זה אפילו יותר מורכב, כי במשך שנים יום הולדתי נחגג בחול המועד, ועוגות יום ההולדת שלי תמיד היו מקמח מצה. עד שיום אחד אמא שלי מצאה איזה מתכון משגע של עוגת שוקולד טעימה במיוחד, רכה ונימוחה ומפנקת, שאם מסתכלים לה עמוק עמוק בלבן של העין היא בסוף מודה שהיא בעצם חביתה עם שוקולד, אבל טעימה!
אז מה עושים, כפרות? מה עושים?!?!
עושים קנעדלך, כמובן. אבל קנעדלך פליאו.
המשך קריאה
12 דצמ'
מה חדש במדע
דיברנו היום על טבעי לעומת מלאכותי. כשאנחנו מבחינים בין דברים מן הטבע, ודברים שנעשתה בהם מלאכת אדם שאיננה מלאכה מסורתית/טבעית…
כך שוחחנו, כשמתישהו התחיל דיאלוג.
היא: חול?
הוא: טבעי!
היא: שמש?
הוא: טבעי!
…
היא: נמלים?
הוא: מלאכותי!
<רגע, מה?>
… המשך קריאה
19 אוק'
סופר קיא
אני אמא כבר כמעט שש וחצי שנים. היום לראשונה בחיי דחפתי שתי אצבעות עמוק לגרון של ילד שלי, וגרמתי לו להקיא.
לא, זה לא היה את מקל הזרחן שהוא החליט לגזור בצהריים ואז לאכול את תוכנו (מה?) כי אחרי היסטריה קלה קראתי שזה לא רעיל. טוב, זה גם לא במיוחד מזין, אבל זה לא העמיד אותו בסכנה. אוקיי. נשמתי לרווחה. הוא אמר שהוא חושב שזה טוב. שהוא מבין שאני לא כעסתי אלא רק מאד דאגתי. ושהוא לא יעשה את זה שוב. כי זה לא טוב. (מה?)
לקראת ערב הוא, שמעולם לא היה פורץ גבולות במיוחד, לקח פולימר סופר סופג, כדורון קטן שמתנפח על ידי ספיגת נוזלים לכדור יותר גדול… ו… כאן יש דעות סותרות. אחותו אומרת שהוא בלע, הוא אומר שהוא לא בלע, אבל כן בלע (מה?) ולך תסמוך על עדות של ילד בן שלוש וחצי (מחר. מזל טוב.)
המשך קריאה
19 אוק'
גוונים של אפור
זו הולכת להיות סוג של ביקורת ספרים עם הצדעה מיוחדת עם אצבע אחת שאני הולכת להצדיע בסופה. סוג של ביקורת כי… תיכף אני אסביר למה אי אפשר ממש להגיד הרבה על הסיפור עצמו, וגם, אני סוטה. מיד תבינו.
למי שעוד לא מכיר, גוונים של אפור היא טרילוגיה. היא כתובה בכשרון ובחן, היא אמנם מבלבלת בהתחלה עם כמה עשרות עמודים איטיים ולא ברורים, אבל מהר מאד היא נכנסת להילוך כשהארועים מתרחשים בזה אחר זה, בום, בום, בום! התפתחויות מהירות ורבות בתוך ימים ספורים. גיבורינו נכנסים ויוצאים מ… אהמ.. שלל… אהמ… סיטואציות, ביחד ולבד. בליבו של הסיפור התאהבות בין שני אנשים ממעמדות לגמרי שונים. הוא ממעמד גבוה, היא פשוטת עם. אחד מהם חריג ויוצא מכל הקוים של המקובל כנורמלי, בעוד השני ממש סמל לנורמטיביות קונפורמיסטית.
הסיפור עמוק ומלא רבדים, עמוס רמיזות ומשמעויות נסתרות. תשמעו, נהניתי מכל רגע. ספר מעולה אני אומרת לכם.
2 ספט'
וירוס האנטה
חברה שלי קרן האפידמיולוגית כותבת בלוג על קיצו המתקרב (ביסורים) של העולם. לא בגלל 2012, בגלל כל מיני באגז. אתם כבר יודעים מה אני חושבת על באגז. אבל אתם לא יודעים שעל המצבה שלי יהיה כתוב "אמרתי לכם!"
השבוע המטפלת של הילדים זרקה אותנו. זה היה בארוחת ערב במסעדה שאנחנו הזמנו אותה, והיא אמרה שזה לא אנחנו, זו היא. מאד מנחם. NOT.
בעודי מוחטת את אפי (זה לא דמעות זה גשם) עיינתי בעיתון המקומי (SF GATE נדמה לי?) ועיניי נלכדו באורות הכתבה על וירוס ההאנטה שמשתולל ביוסמיטי. לא הייתי קוראת, גם כי זה לא בריא לי, וגם כי זה לא רלוונטי לחיי בשיט, אבל היה כתוב יוסמיטי, ובדיוק חזרנו, אז עלעלתי. קלות. בחיי.
"וירוס ההאנטה משתולל ביוסמיטי, הזהרה מפני התפרצות בקליפורניה" זועקות הכותרות. שני מקרי מוות, עשרת אלפים אנשים בסיכון!
רגע, מה? פלבלתי בעיניי.
15 אוג'
אנסקולינג
שיעור לאין שיעור (אילוסטרציה)
זהירות. פוסט ארוך ורציני. למיטיבי לכת. כל המחפשים קלילות ושיקויים מוטב יעשו עם יפסעו מ-ס-ביב לפוסט הזה וישרקו לעצמם מנגינה עליזה.
—
אחד הדברים הראשונים שהצהרתי עליהם בגלוי ממש מן ההתחלה, הוא שאנחנו מחנכים מן הבית בחינוך חופשי רדיקלי ברובו. המשמעות של הדבר היא שהילדים שלנו מתווים לגמרי בעצמם את תכני הלימוד שלהם, את התזמון שלהם, את עומק הלמידה, היקפה, וגם כמה הם יהיו לבושים בזמן שהם עושים את זה. הרעיון שעומד בבסיס האידיאולוגיה המלבבת הזו, לפחות לדידי, הוא שילדים רוצים ואוהבים ללמוד ועושים את זה בטבעיות נפלאה אם רק לא מפריעים להם ומספקים להם סביבה מיטבית לעניין הזה. זה אומר להמנע בכוח מלהלמיד אותם, להתאמץ בכנות לא לתת להם מידע שהם לא מבקשים, ולשים לב טוב טוב מה הם עושים עכשיו הכי טוב ולתת להם עוד מזה. כתוצאה מכך, הם משמרים חדוות למידה אותנטית וטבעית וגדלים בסביבה שמאפשרת להם להיות, בשאיפה, פשוט מי שהם. מי שהכי טוב להם להיות. מי שעושה ולומד את מה שהכי מתאים לו אינהרנטית. וזה, לפחות לדעתי, אמור להיות קשור חזק מאד גם עם היכולת להיות מסופק ומאושר.
בסוף השבוע הזה היינו בכנס חינוך ביתי בקליפורניה. המשתתפים ברובם מחנבים בחופשיות, ובוודאי כך הם זקני הכנס והמרצים במרבית המושבים. ישבתי שם בעיניים אורות-כוכבים ונהניתי מהרבה פנינים נחמדות (אני מלקטת מטאפורות מוצלחות כמו שעורב מלקט אבנים יקרות)
לקראת סיום ישבתי בפאנל בו ישבו בכירי האנסקולינג העולמי, וענו על שאלות. אז… שאני לא אשאל שאלה? שאלתי שאלה. נו מה. המשך קריאה
