Road Trip

נסענו ללוס אנגל'ס לכבוד יום ההולדת לדודה ויום האם.

מסקנות -

  1. לוס אנג'לס זה רחוק!!! – לקח לנו 7 שעות בהלוך (כי עשינו את זה בלחץ, בכביש המהיר שישר כמו כביש הסרגל ומעניין כמו כביש הערבה… עצרנו פעם אחת לפיפי ופעם אחת לדלק) ו11 שעות בחזור (כי נסענו בכביש היפה, העקלתוני, עם שתי עצירות לארוחות שוות לכבוד יום האם)
  2. אמא לא יכולה עדיין לשבת יותר מדי, אז שכבתי במושב הקדמי על ארבע (!) כריות שמנמנות – אני עדיין מתאוששת. כואב :S
  3. הכבש הששה עשר שוללללטטטטט!!!! לדעתי שמענו אותו תשע פעמים בכל כיוון…
  4. לוס אנג'לס (אם יש בכלל דבר כזה, כי יש דבר כזה "לוס אנג'לס" כמו שיש אמריקה…) מגעילה ומזכירה לי יותר מדי את ישראל. או שאולי זה הפוך
  5. מה שבטוח (ותשמעו את זה ממני עוד הרבה) אל תאמינו למה שמספרים לכם על 7 מיליון ישראלים. יש בערך 700 מיליון! הם בכל חור בעולם! כולל בבריכה, מאחורינו התור בסופר האורגני, אבל גם על כל ג'אבל שאי פעם טיילנו בו בעולם.
  6. אמא משתעממת במהירות – אז אמנם הילדים נהנו לחרוש את הכבש הששה עשר הלוך וחרוש, אבל אני נהניתי לחרוש משחקים מטופשים באייפון
  7. אחרי כמה חודשים שאין לי טלפון כי נורא קשה לי להחליט בין אייפון וסמסונג (טפו) אנדרואיד, ואם לקנות טאבלט או לא, ניתנה לי התגלות – פאבלט! עכשיו אני מתלבטת אם לבלוע את צפרדע האנדרואיד והסמסונג ולקנות את הגלקסי נוט, או לא.
  8. מוות לילפ! זה נכון שיש חוכמת המונים, אבל במקרה של אוכל ואמריקאים, זה יותר טימטום המונים. אל תתייחסו להמלצות של האיכסה הזה. שילמנו אחר כבוד 10 דולרים טבין ותקילין, ומעכשיו מאמא אוכלת הרבה יותר טוב במסעדות מומלצות זגאט בלבד. והאיש אומר שזה הולך לעלות לנו הרבה יותר מעשרה דולר… אבל לפחות זה לא יעלה לו בקיטורים ועוד הוצאות בריאות מיותרות בעתיד :)
  9. גינת התבלינים שלנו משגשגת חבלז. חזרנו הביתה לבית מצוחצח וריק כליל ממזון – אך לא אלמנה קליפורניה! היה תפוח אחד, אז ישר הכנתי שייקים ירוקים משובחים, הפשרתי בשר טחון והכנתי קציצות עם הרבה פטרוזיליה ונענע, ועשיתי סלט חסה (מהגינה) עם… פלחים מהתפוז האחרון ועגבניות מיובשות מקופסה מהמזווה. די גורמה בשביל רשימת מצרכים שכוללת בעיקר אבן.
  10. יש לי בערך מאה מיליון אימיילים ומלא דברים לענות עליהם ולהתייחס אליהם בשלל רשתות חברתיות. אז עשיתי את הדבר האחראי והבוגר ביותר שאפשר לעשות – ביקשתי ממנו שיחביא את המחשב. אני רואה איך זה הולך לעבוד (פרצתי לשלו בשביל הפוסט הזה עכשיו, נו מה)

ביבימבאפ

אתמול היה פה חבר שלי השבלול, הזמנו קוריאני. אז הזמנתי לנו שני ביבימבאפים. אצלנו בבית לא אוכלים אורז ודגנים, אבל פעם בכמה זמן מתגבר עליי הצורך העז בביבימבאפ, ואני מזמינה. עם האורז מלמטה, כן.

קיצור, הזמנתי לנו שניים, היה בסדר. בכל זאת, כשאני מזמינה במסעדה זה תמיד דולסוט ביבימבאפ, יענתו – אותו דבר רק בקערת אבן לוהטת ששומרת על כל העסק מבעבע ויוצרת ללא הרף את הכי טעים "האורז שנדבק ללמטה של הסיר"  - וכשזה בבית, זה פושר כזה, ורך. אבל עדיין טעים.

אכלנו. נשארו שאריות. אבל הלכנו לגראז' והתיישבנו לפטפט ולדגדג ילדים שלא הסכימו לישון מפאת האורח המרגש. בינתיים אבירי בשריון קשקשים פינה את ההריסות ואז הצטרף אלינו גמור מעייפות.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום רביעי.

וכל הלילה אני חולמת על שאריות הביבימבאפ, ומחשבנת עם עצמי חשבונות מתי זה כבר נחשב כמעט-צהריים מספיק כדי שאני אוכל למצמץ לי את כל מה שנשאר.

קמה.

הולכת למקרר עדיין עם קורים בעיניים, וחושכות עיניי.

כלום.

נאדא.

זיפ.

זילצ'!

רצה (כמיטב יכולתי בשעות בוקר וגב אלה) אל המחשב ומנהלת את השיחה הבאה עם האיש (בתרגום סימולטני לעברית לטובת קוראיי שאין להם כח לשנות את הכיוון של העין באמצע נגינה)

אני: זרקת את השאריות???? :( :(:(

הוא: שאריות? איזה שא.. אה, את מתכוונת מהקוריאני? כן, זה היה הכל אורז.

אני: אני שונאת אותך, אני רוצה להתגרש!

הוא: ממ… השאריות עוד בקופסאות סגורות בפח אם את ממש נואשת :P

<לידיעת הקוראים המודאגים – אני לא. ואתם יודעים שהייתי מספרת לכם אילו הייתי. ככה זה נונסנס אקסהיביציוניסטי.>

שן

קודם כל הודעות לציבור

1. אל תשתמשו באופצית הפוסטים המהירים של וורדפרס, זה יכול לגרום לכם לאבד המון המון ולתלוש שערות, ואם במקרה בדיוק גזזתם את מחלפות ראשכם בנות 26 השנים, אזהתסכול יכול לעלות על גדותיו.

2. עקב תקרית בה היו מעורבים הלפטופשלי, עגבניה (אורגנית) והבמאי גוגי שליהק את הלפטופ שלי בתור טוסטר משולשים, מקשהרווח שלי מהבהב, והמצלמה, שלרגע חשבנו ששבקה חיים כליל, בעצם כן עובדת, אבל הכל בה יוצא אדום עגבניה.

לעסק. ואני אעשה את זה קצר, כי אין לי כח לכתוב פעמיים (ר' סעיף 1)

ימי שישי – מנהגים עד כה – המשרתת מנקה את כל הבית, אני והאומנת והילדים הולכים לטיול בשמורת הטבע הענקית שליד הבית, משהו למיטיבי לכת, צעידה מטורפת ומיוזעת בקצב של ילד מתוק ושמנמן בן שלוש שעוצר להריח כל עלעל ולהשתין על כל זלזל. אחר כך הם הולכים לבית של הורי האומנת לשחיה בבריכה ולטבילה בג'קוזי. אחה"צ משתחרר צוות הפועלות המרשים שלנו, ואב הבית מגיע עם תקרובת משובחת ומגוונת מן החנות האורגנית הכי שוה באיזור. אנחנו מתיישבים לקידוש (שאני עורכת, מעולם לא הייתי קונבנציונאלית) ואז, מתחוור, הילדים טוענים, שחלק מן המסורת, היא שאבא (הידוע גם בתור השף-קונדיטור הביתי שלנו) מכין גלידה.

היום היו קצת פרועים, אז התעופפו פה איומים לרוב, בנוסח "אין ידיים אין אגוזים!" ומאחר שהם יודעים שהאיומים האלה לאשווים את הנייר שעליו הם כתובים, הם המשיכו בשלהם.

מתישהו, לימדנו אותם לשחק במלחמת כריות, פשוט, מלחמת אלות בייסבול מפלסטיק נראה לנו אעפס לא כזה בטוח. זה התחוור כרעיון לא רע, כי אמנם הקטן צעיר ממנה בשלוש שנים, אבל הוא מכפר על זה במשקל כבד, מרכז כובד נמוך והרבה רצח בעיניים :)  מתישהו היא החליטה שיותר מגניב יהיה לשחק את זה עם הכריות בפה. האמת? לא כזה רעיון רע.

אלא שלא עברה חצי דקה והבית התמלא קריאות חמס "נשברה לי שן!!!! נשברה לי שן!!!!" הלכנו לבדוק, והרי זה פלא – מתנדנדת לה השן הראשונה. ככה, נרדמנו בשמירה, והופ, נהייתה לנו ילדה בת דקה לשש. אמאל'ה. היא היתה נסערת בהתחלה, אבל לאט לאט נרגעה, ואז התחילה להתרגש, ואז ביקשה להודיע בסדר הזה – לאומנת, לנטע, ולסבתות שלה. העירה חצי ישראל בהתנצלות "אני מצטערת שאני מעירה אתכם, אבל יש לי משהו חשוב לספר.."

היא תיארה את המקרה בפרוטרוט, ולבסוף הסבירה להם שיש מנהג שכזה, בו הילד שנפלה לו שן מניח את השן תחת הכרית לפני השינה, ואז הולך לישון, ובלילה בלילה, בחושך ובשקט, כאשר עיניו עצומות והוא ישן שינה עמוקה, מתגנבים שני יצורים הזויים, טרוטי עיניים ועייפים אל החדר, ק' הוריו, ולוקחים את השן מתחת לכרית למשמר ושמים במקומה הפתעה! הכל אמת (חוץ מהטרוטים והיצורים. את כל השאר היא סיפרה על אמת)

זהו, בעצם. יש לנו ילדה שמתנדנדת לה שן.

והיא אמנם קיבלה גלידה, אבל לא ממש גמרה אותה, כי היא לא רצתה שהשן החדשה תגדל על מצע לא בריא. 

רסק ירוק

הרסק הירוק שלנו הולך בעקרון ככה- 

בויטמיקס בתכנית סחיטה מהירה – 3-4 תפוחים או אגסים, 2 תמרים, צרור שלם של פטרוזיליה או כוסברה, חופן שקדים או מקדמיה, מים לכיסוי. אפשר גם קרח.

יתרונות הרסק הירוק -

תקצר היריעה לתאר את כל יתרונותיו של הרסק הירוק. הוא יחליק לכם את הפרווה, ישלים לכם קשקשים שנפגעו, ויחזק לכם את הטופרים. הוא ינקה לכם את המעיים, ישפר משמעותית את ספיגת הברזל, וישפר לכם את מצב הרוח. זה טעים, והכי הכי שווה זה אם כשאתם שותים נהיה לכם מי שפם ירוק כזה.

בקיצור – זו ארוחת הבוקר הכי טעימה ומושלמת שיש.

למתחילים -

בלי ויטמיקס יהיה קשה להשיג מרקם חלק וטעים, אבל זה לא בלתי אפשרי. את האגוזים צריך יהיה להחליף בחמאת אגוזים (טחינה נחשב) ואת הפטרוזיליה אפשר להתחיל לצרוך בהתחלה במנות קטנות (נניח קוביות קפואות מהסופר) ואח"כ להמציא דרכים לרכך אותך כדי שתתרסק יפה בבלנדר הביתי (שכן, ויטמיקס איננו בלנדר. לא כל מה שהולך כמו ברוז, מגעגע כמו ברווז ועושה עוד דברים כמו ברווז הוא ביבי.)  למשל – להשרות במים חמימים אך לא רותמים, או להקפיא ואז לשים וכו'

ילדים ורסק ירוק -

אצלנו תופסים אותם כשהם עוד קטנים. כשהם נולדים הם שותים רק חלב אם, ואח"כ רק מים, אז רסק ירוק זה בעצם המשקה הממותק היחיד שהם מקבלים, והם *מתים* על זה.

בחיי שביליתי עכשיו שעה בלחפש תמונות, למרות שאתם יודעים שאני שונאת להטעין תמונות לרשת, ולא הצלחתי למצוא! ויש לי תמונות מפוארות של שני הקשקושונים האלה מתחת לשנה, כל אחד עם שפם ירוק שהיה מבייש גם את עמיר פרץ!

המשך קריאה

ערס פואטי

מחבקת קטן-גדול שפוחד מכלבים -
"אתה רואה? הוא נחמד. זה כלב בן."
מביט בי ושואל בפלצטו החינני שלו -
"מה? זה לא KLAVA BANIT?"

[תחדישאי הבית מביא אותה בערכים מילוניים לקראת השנה החדשה]

שחמט

 

משום-מה, אין איש אשר מכיר אותי, המאמין לי שאני ממש גרועה בשחמט. מה זה גרועה? איומה. ממש.

 
כשמציעים לי לשחק, אני אומרת: "טוב, אבל שיהיה ברור שאני רק יודעת איך הכלים צריכים, בעקרון, להתקדם, וגם מה זה הצרחה."
לא יודעת מה זה פתיחה הונגרית, לא יודעת מה זה פתיחה צרפתית, ולא יודעת מה זה פתיחה של שבע אצבעות. מה? 'גמביט הכורדי'? כן, לבריאות שיהיה לך. שמעתי שזה יכול להיות מביך בגלל הריח. בחיי שאני בורה גמורה.

 

המציעים עושים לי מבט כזה של "מה את עובדת עליי? יאללה יאללה." וככה מותחים עם האצבע במתחת של העין.
אני, כל אותה עת, מחכה שיסדרו כבר את המלך והמלכה כדי שאני אדע איפה שלי צריכים להיות. (טוב נו, לא באמת)

 

מן הון להון, מתחילים לשחק. ההערות שאני פולטת לחלל האוויר, נוסח "טוב, אין לי מושג מה שאני עושה", או "מותר לסוס ללכת לשמה?" לא ממש מערערות את הבטחון של מי שמשחק מולי שמדובר באיזה עילוי שחמט תחמני, שרק בוחרת לתעתע בהם, כחתול המשתעשע עם ג'וק.
העובדה שאני לא חושבת לפני שאני משחקת ("מסע" קוראים לזה? שוין.) רק מלחיצה אותם. הם משוכנעים להם שהתאמנתי במרתפי הק.ג.ב לשחק בליץ עם הבהונות, בעיניים קשורות תלויה מהידיים לתקרה.
את העובדה שאני נותרת מאד מהר עם צריח וחייל אחד להגן על המלך שלי, שעומד, מסכן, מגן בידיו על מבושיו, הם מייחסים לאיזו אסטרטגיה חתרנית ואכזרית במיוחד שנועדה להשפיל אותם כשהם מפסידים עם כל הכלים על השולחן. מתח כזה, כמו בסרט אימה, בדיוק כשהגיבור נרגע, באה מפלצת דו ראשית ומורידה אותו בביס אחד.

 

בסוף בסוף הם מבינים. לא פעם זה מאד מצחיק אותם.
אבל לפחות זה נוטל מהם את כל הכיף שבלנצח את ניצנובה קספרובה

כיפאק היי

היו ימים, לפני למעלה מעשור, שהייתי יושבת מול הבלוגי המדבר שלי, ומתפקעת מצחוק מסביב לשעון. יצרנו מיני-הווי כל כך קורע, שמספיק היה להגיד "תאומים סיאמיים" ומאה איש היו מחזיקים את הבטן בתגובות. כן, אני מסתכלת עליכם. אתם יודעים על מי אני מדברת.

עכשיו זה שוב קורה, אבל לא בבלוג. שזה, אעפס, קצת חבל. נוצרים יום יום קונספטים אלמותיים כמו "הבננה כמשל" ו"תעשה לי ילד מפימו!" וככה זה יורד אל תהומות הפייסבוק והנשייה… צק צק צק.

אז אני הולכת לנטוש פה את הממלכתיות לזמן מה, ולראות מה ילד יום.

זו כנראה תהיה נסיעה באמפית, אבל מקווה שהיא תמשך יותר מאשר חמש דקות. כי ככה זה בבלוגים, כשיוצאים בהצהרות, זה אף פעם לא קורה.

החזיקו מעמד.

ורק בשביל הסיפתח, בקטנה, ממש הרגע הייתי צריכה לקום כדי לצלם את הבן יקיר לי אפרים בטוטו ורוד וקוקיות אדומות עושה המון המון מעגלים על המקום עד שהוא נהיה מסוחרר לגמרי (פעם ראשונה שלו) ואז הוא אמר "אמא, מה עשיתי???"

לחדר. לעולם, למציאות.

אחח. מי גאון מטרו של אמא?!

פילים בקנה ובנות בצריח

ובכן. להוי ידוע לכל כי בננות הן מן השטן. המיתוס שטופח על ידי דורות של אמהות שבננות רקובות זה "דבש" ושהן לא עושות צרבות/שלשולים/עצירויות ושלל מרעין בישין כבר הופרך חזור והפרך על ידי דורות של ילדים שהתבגרו, התפכחו והתרעמו, ועדיין הוא מדי פעם זוקף את ראשו המכוער ומנסה להכיש ילדים תמימים שלא ידעו את יוסף.

מאחר שטרם הצלחתי לקבוע סופית מה יותר דוחה, בננות או טונה מקופסא, התפשרתי על המידע הבא – אני תמיד תמיד אומרת ומקבלת הסכמה גורפת, אבסולוטית, שחוצה עמים, יבשות, תרבויות ו"דבש", שאין דבר יותר דוחה מסלט שיש בו גם בננות וגם טונה מקופסא. במיוחד אם הבננות  "בשלות". (אתם עוד תראו שאני תמיד אומרת את זה.)

האמת היא ששנים רבות שאני מסתובבת ברחבי הרשת בבלויי קרעים, עם שיער מרוט ומדובלל ועיניים בוערות, וצועקת במלוא גרון כמי שכפאה שד כי הבננות, מן השטן הן.

עם זאת, (יש לקרוא בטון יותר שקול ואחראי כמו של הקריין מסיקסטי מינוטס) אני עדיין ממליצה פה ושם להשתמש בבננות על פעוטות שלא יודעים טוב יותר, בתהליך של עזרה לאמהות קשות-לילה להגדיל את שעות השינה שלהן. שכן, פעוטות יונקים לא פעם רעבים בלילות, וחולבים את לשד-שדיהן של אמהותיהם טרוטת העיניים עד זוב חלב. אז אחד הקסמים שבאמת באמת עובדים, זה לדחוף להם משהו לפה. בלילה. חצי מתוך שינה. הם לא יודעים מאיפה זה בא להם ונרדמים. זה אמנם מרעיד את אמות הסיפים, אבל עובד כמו ענק אצל פעוטות שממילא יונקים=אוכלים הרבה בלילה.

אז למה אני מציעה בננה? כי בננה זה פשוט וקל להסביר, אנחנו לעומת זאת, נוטים לאבוקדו. כלומר, הבננה, היא כמשל פה. משל! כדי לפשט, נו.
ולא, אני לא מתנצלת!

כל זה, זו רק ההקדמה להקדמה למאורע פסגה שהתרחש היום.

מעשה שהיה כך היה.

חברה חד הורית (למעשה, הבת שלה חד הורית) שלי, נקרא לה לצורך העניין "דורית החדורית" ביקשה סיוע בענייני שינת ויניקת פעוטה מתוקה. הצעתי בננה.

חברה שניה שלי, שמכירה אותי לא רק לאור היום אלא גם בלילות ירח מלא, הזדעקה "בננה?! ניצן?! בננה?!" וכך הוטבע הביטוי שעוד נשתמש בו בבלוג הזה – "הבננה כמשל!!!!!11" עם חמישה סימני קריאה ושני אחדים בקצה. גזרו ושמרו.

חברה שלישית, נקרא לה "פעמית" מפאת חד פעמיותה, קראה לי לדגל, שכן חברה רביעית, נקרא לה נאוית סבלה מעוית. באוזן. חברה חמישית, בתיה, היא הוזיר הראשי ויועצת הארמון.

וכך נראתה השיחה, אחרי עריכה ומעט מריחה.

נאוית – אוף יש לי מגרד בתוך האוזן ורעשים כאילו אני בצוללת…

הצילו…

בתיה – נשמע כמו נוזלים באוזן – נרות הופי

נאוית – ואם אין עכשיו, מה עושים עד מחר?

בתיה – תשאלי את ניצן היא מומחיץ [ה"ץ" במקור. ואין מדוייק מזה. נ.ץ.]

פעמית – בננה!

דורית – חס ושלום בננה ידועה בתור  מייצרת בעיות אוזניים חמורות

פעמית – הבננה כמשלללל!!!!!!!\[שימו לב לאי הדיוק באיות. נ.מ.]

נאוית – לא יפה ככה אני תכף דוחפת מגרפה לאוזן…

דורית – אז פעמית צודקת בננה עדיפה

פעמית – כלומר אבוקדו. איפה ניצן לעזאזל???

אני - מה את רוצה יא מלעונה? אל תקראו לי לשרשורי בננות

דורית – ניצן הרגת אותי עכשיו

פעמית [עם בעיות גרון] – חחחחחחחחחחחחחחח

נאוית – לא זה לשרשורי אוזניים…

בתיה [שומרת על רצינות] – תקשיבי לרוית יש גירוד באוזן ורעשים כאילו בצוללת אני אומרת נרות הופי, מה את אומרת?

פעמית – יש פה מצוקה אמיתית

נאוית – מגרדת לי האוזן מבפנים ויש לי איוושה לבבית באוזן.ואין לי אופי במיל

דורית – פעמית אמרה בננה אני אמרתי לא ואז נאוית אמרה מגרפה אז אני אמרתי עדיף בננה

פעמית - אמרתי בננה כמשל, למען השם

דורית – כלומר אבוקדו

אני – בננה כמשל. בדיוק.

<פה התרחב לי הלב מנחת. חינוך טוב מתחיל מבית. בחיי.>

נאוית [עדיין לא מבינה שהנושא בטיפול הרציני ביותר של הקבוצה כולה] – והאוזן??

אני – אני מוצאת שמסרגות עובד יותר טוב ממגרפות. גם לא צריך נרות הופי, כל חימום מרגיע. את אלרגית בד"כ? כי אביב.

נאוית – מצית?

אני [חשבתי משחקים גן חיות] – כרית. חימום.

נאוית – אני לא אלרגית

אני – מצית יכולה לפתור לך את כל הבעיות, אם את יורדת לסוף דעתי. ופח גדול של בנזין.

דורית [ברגע לירי במיוחד] -  בננה כמשל על פי  פנחס שדה.

[פה השתררה דממה ואז כולם פרצו בצחוק]

דורית – עכשיו היא תגיד לך לא לאכול קמח פחמימות סוכרים בננות ולאכול כל יום סטייק ותראי איך תכאב לך הבטן לא תרגישי יותר את האוזן

אני – בדיוק מה שדורית אמרה, חוץ מכאב הבטן.

אני [מנסה לרגע רצינות] – יכול להיות שזו הצטברות של צרומן (שזו מילה יפה לצהוב פיכסי כמו בננות באוזן)

נאוית – אז בכל זאת מסרגה?

אני – או שתלטפי את הבטן ותטפחי עליה כמו חתול שבע ותלחשי באזניה מילות כיבושין.

נאוית [לא מתייאשת] – אולי בקבוק חם?

דורית [חשוב לציין] – בקבוק חם מאוד עוזר לכאבי בטן

[ואז שוב] נאוית [עושה טעות גדולה] הלוואי ולא הייתי אוכלת דבק בצורת פחממות וגלוטן… זה הסיוט של חיי

דורית - הנה נפלת ישר לתוך הידיים של ניצן כבננה בשלה

אני – טוב, זה לא צריך "הלוואי" מספיק להפסיק לאכול את הזבל הזה, לא משנה כמה יחסי ציבור יש להם.

והיא נפלה כמו סלט בננה בשלה עם טונה בקופסא (אני תמיד אומרת שיש רק דבר אחד יותר גרוע מבננה בשלה או מטונה בקופסא, וזה שניהם ביחד) [הופ! הנה, ראיתם? תמיד אומרת.]

אני [חוזרת להיות רצינית, לובשת סטטוסקופ ופוצחת באבחנה מבדלת] - כשאת אומרת "רעשים באזן כמו בצוללת" את מתכוונת שיש לך אותם רעשים שיש לך כמו כשאת בצוללת, או שיש לך רעשים בתוך האוזן כאילו שיש בתוכה צוללת?

[ואז שתי תגובות מבלבלות!]

פעמית – גאון

דורית – ניצן די

נאוית [הציורית] - כאילו נתקע לי שם צי צוללת.. אני גם שומעת את הלב דופק לי בפנים אבל כאילו שמו אותו בשקית…

אני – יכול להיות שיש לך פילים באוזן.

נאוית – מרגיש יותר כמו אוגרים או קוויות

אני – אוקיי.

קחי פנס, תבקשי מבעלך להאיר פנימה ולקרוא בלחש

"פססססט פסססט.. דמבו… " ותראי מה קורה.

דורית [מתחילה להפגין סימפטומים בעצמה] - טוב ניצן די כואב לי מרוב צחוק אני חייבת ללכת לישון

אני [בטון תקיף ובמבטא פרוסי] – בנות, זה רציני, זה טיפול בהומור. יא? סה מאט מאט חשׁוּף.

נאוית – הוא גם ככה תכף מזמין לי את הפסיכאטור המחוזי…

דורית – את משוגעת אם יבקשו אישור לזה אני אתן לך

דורית – לגבי בעלך זה לא טוב הוא לא מבין שמעכשיו כל ערב את תשבי ליד המחשב ותתפקעי מצחוק עד שגם את תהפכי לאם לילד חד הורי כמוני וכמו פעמית

אני – בכל מקרה, תשני על הצד השני הלילה, ושימי בננה ליד האוזן, אם הפיל יצא, ישר את חובטת בו עם מקל שטיחים ושמה בקופסת גפרורים

[לפתע פתאום!] אני – אוי, שכחתי לשאול אם יש לך משקפת!

בלי משקפת זה לא יעבוד.

דורית [ברגע של "לא מה שאת חושבת" :) ] –  תגידי ניצן הבננה ליד המיטה יכולה לעזור לי גם להיכנס להריון ? לא מה שאת חושבת

נאוית [מתחננת לסמים] – אי אפשר לטפטף משהו.. חומץ,שמן,טבסקו.. משהו שאני ארגיש שניסיתי…

אני – כן. רושמת? ככה.

שתי טיפות שמן זית, חצי שום כתוש, מיץ מחצי לימון, מעט מלח, מעט פלפל שחור, שני פולקע, קצת חרדל, על מחבת חם חם.

אני – תכלס נשמע שיש לך מים באוזן. זה יעבור. אל תכניסי עוד דברים.

נאוית – גם לי זה נשמע.. נשמע גרוע ומגרד…

בתיה [חזרה מארצות הכפור] – זה גם מה שאני אמרתי, מים באוזן

אני – אבל לא אמרת מה שט במים!

נאוית – אבל היא אמרה מהתחלה זאת צוללת

דורית - אתן לא מרוכזות צוללת לא שטה היא צוללת

אני - וסירה לא צוללת היא סירה?

אני - טוב, האם אתן מרשות לי לעשות מחלקים מהשרשור הזה פוסט? בלי שמות, בלי פנים, עם הרבה בננות? לא אצטט את הכל כמובן, רק את הפילים והבננות…

אה, רגע, שיט, את זה לא הייתי צריכה לצטט.

אילליכה.

לילה טוב וחלומות פז מלאים פילים עם סנורקלים ובננות באוזן.

מה?!

אני לא שומעת! יש לי בננה באוזן!

לחובבי הגריאטריה

שבוע 7+2 (לא, אני לא בהריון) של שהייה כמעט בלעדית במיטה על כל הכרוך בזה. אוכלים פה, שותים פה, ישנים פה, משתינים פה. דיסקו.

מה שיש לי זה דלקת בעצב ממקור לא ברור במאה אחוז. כנראה שפריצת דיסק שניה בדיסק שכבר נותח לפני כמעט 20 שנה… בגיל 20 גיל ארבעים נראה כמו נצח. אבל מסתבר, שזה לא. במשך שבועיים הייתי על ויקודן, אוקסיקודון והשד יודע מה עוד. שופכים פה פרקוסט ומורפין וואליום לורידים בלי הכרה. ואני, שגם אקמול אני לא לוקחת ברגיל, לא יכולתי אפילו לשכב במיטה בלי לזעוק מכאבים, הייתי שבר כלי מסומם.

איבדתי טון משקל, קצצתי את כל השיער, איבדתי שליטה על כל מיני איברים… נהייתי מתעלפת, עברתי למקלחות צרפתיות בלבד, גדלו לי הציפורניים כמו למכשפה (אני לא נוהגת לגזור, ופה שום דבר לא גורם להן להשבר…) אני סובלת מאטרופיית שרירים ומפגיעה בכבד כנראה (עור יבש ומת, כתמים צהובים משויישים. תענוג לא נורמלי…)

בסוף נשברתי והסכמתי לזריקת סטרואידים לגב. יחד עם שלל טכניקות אחרות, דיקורים, הרחת מנטה, ותה "צמחים", חשיבה חיובית ממשנתו הגאונית של שון אייקור, הרבה עזרה מחברות טובות ויקרות ומשפחה טובה ויקרה עד מאד – התחלתי לאט לאט לכבוש את הגבעה.

לקח לי עוד שבועיים להפסיק עם הכדורים הכבדים.

אח"כ עוד שבועיים להצליח לצאת מהמיטה טיפונת…

אתמול כבר הלכתי כמה פעמים עשרה מטרים בכל פעם.

ביומיים האחרונים הייתי בשמש!

לפני כמה ימים אשכרה התקלחתי במקלחת! (אמנם התעלפתי כשיצאתי, אבל בקטנהההה)

אני חושבת שאחד הדברים הכי גדולים שאני מרגישה עכשיו זה כמה הדברים האלה הם לא מובנים מאליהם בכלל בכלל. להתקלח. פששש איזה תענוג לא נורמלי, ברגע שלא יכולים לעשות את זה, רק אז מבינים. כנל לשבת לאכול. ולשתות בלי לבקש שיביאו לך בקבוק. לנגב תתחת :-P

אז חובה לתעד, כי אני, כמו כל בני האדם, אשכח. זה טבענו ומזלנו, שאנחנו שוכחים ולא סוחבים את הקשיים והמצוקות והמוגבלות. אבל יהיה חבל לשכוח גם את כל היופי שקיבלתי פה.

הזמן לחשוב, לנוח ולהחלים, ההכרה בגודל האהבה והמסירות שיש לי בתוך התא המשפחתי ומחוצה לו, האמונה המחודשת בגוף החכם שלי, היכולת לעמוד על שלי גם כשאני בכלל לא יכולה לעמוד.

בלי קשר למצבכם הרפואי – קחו את הזמן לשמוע את המרצה החכם, המצחיק בטירוף הזה, שיכול לשנות לכם את החיים מקצה לקצה באמצעות כלים פשוטים ורציונאליים מחזית מדע המוח. זה עובד, באחריות, יד ראשונה מעורך דין.

פינטרסט

אין לי הרבה זמן פנוי עכשיו. אני צריכה להתגלגל מצד לצד במיטה, לאכול, לקחת תרופות  וצמחים, להשתין בכד מיוחד לבחורות, ולתרגל כיווצים ומתיחות עדינות. עסוקים פה אש! את שאר מעט הזמן שנותר, לבושתי, אני מבלה ומכלה בפייסבוק ובפינטרסט.

בתום ההסבר על פינטרסט, מי שישאר איתנו, יקבל פוסט עדכון מצב גריאטרי. יש למה לצפות!

גם משאלות, וגם מהתבוננות, אני מבחינה שפינטרסט דורש מורה נבוכים. למרבה המזל, אין הרבה מה להיות נבוך, היישום הזה ידידותי וקל לתפעול, עם מעט פונקציונאליות והרבה ערך מוסף.

פוסט לא ויזואלי. בטח נאבד קוראים מרוב טקסט… :-)   המשך קריאה

קצוץ

מה שקורה זה ככה -

כתוצאה מזה שאני מרותקת למיטה כבר שבועיים (היום) כולל כמה הרפתקות מסמרות שיער בחדרי מיון, מגולגלת בתוך שמיכה מתחת למדרגות, ישנה בשדות זרים, על קביים בלבד ולא מסוגלת אפילו לשבת – השיער שלי, עטרת ראשי המפוארת התגלגלה לצורה המבישה של משו שנדרס.

כמה פעמים.

המשך קריאה

לבקשת הקהל

יאללה, נגמר הניסוי. הקראסט הביתי המדוד-לעילא-לטובת-קוראותינו-הנאמנות-ומזילות-הריר יצא מעולה וזה לוקח דקות ספורות של הכנה וללא עיבוד בכלל. דניאלה, מוכנה עם עט? (מאיה, מוזמנת להקשיב גם :-) )

מציינת לטובת המתעניינים שמדובר בקראסט שעולה על כל מוצר חיטה, ואפילו ביתי, מבחינת ההרכב התזונתי והוא עשיר ומגוון ונטול שמרים וגלוטן. עם זאת, אני לא חושבת שצריך להגזים גם בצריכת אלה. אצלנו בבית הוא להיט גם בקרב הטף, אבל כבר הסבירו לי הרבה פעמים שהילדים שלי לא נורמליים כי הם אוכלים כל מה שמגישים להם בגרגורי הנאה עילאיים כולל חצילים ושרימפס.  המשך קריאה

כריך

יש הרבה דברים שאני עושה טוב. מיונז ביתי, אף פעם לא נמנה עליהם. לפעמים היה מצליח לי, אבל נראה לי שאותות החרדה שנטעה בי אמי מאז ילדותי ניכרים בי עד היום. "אסור להתקדם עם זה מהר מדי!" היתה אומרת, וידיי עד היום רועדות עם הזרזיף של השמן. כנראה שמרוב רעידות יוצא לי על הפנים. במהלך השנים עשיתי מיונזים בעצמי והם יצאו משובחים למדיי, אבל ניגשתי אליהם בחרדת קודש ושלל מצוות "עשה" ו"אל תעשה". ולכן, אחוז ההצלחה לא היה מספק ולא השתווה לאחוז הנסיונות הכושלים והמייאשים. לא מפתיע אם כן, כי  המיונז שהמציאה נעמה פגש אותי טוב. טוב מאד אפילו. אמנם יש שם דברים שרצוי לא לשנות, אבל בגדול הוא בלתי נפיץ בעליל בהשוואה למתכונים אחרים שאני מכירה. הוא חזק ובעל אופי, וככזה עוצמת הרגשות כלפיו (החל ב"איככככס!!!" וכלה ב"אלוהים, אני רוצה לעשות בזה אמבטיה.") המשך קריאה

שמעו סיפור

חמותי באה לבקר, והשאירה מאחוריה ספר. בלש ישראלי. בעברית.

אני, שלא קראתי ספר בעברית מאז הזדמן לידיי הארי פוטר הראשון (באנגלית, תודה לגלעד) בברצלונה לפני כמעט חמש עשרה שנה, החליטותי לשנות הפעם ממנהגי ולקרוא את הספר.

פתחתי אותו אתמול בלילה באחת, עם נדודי השינה הרגילים שבאים עם מוח העיסה שלי, ונדבקתי לספר עד שש בבוקר, שם סיימתי אותו בקריאה אחת.

רשמים?

1. זה בלש. לא ספרות מופת.

2. ככזה, הוא כתוב בצורה קולחת, דמויות יחסית עגולות וקל להזדהות איתן.

3. אמנם יש אלמנטים קשים לעיכול, אבל הם קלים, מרוכזים, ובעיקר נותנים את השוק-אפקט של הסיומת. קצת כמו סרט מתח עם טוויסט בעלילה. ויש טוויסט, והוא בנוי היטב, הגם אם מעט שקוף למתבונן הלא אהבל.

בקיצור, בהחלט ממליצה. וזה לא מעט. אני ביקורתית זוועות כשמדובר בספרות בעברית. גם מתורגמת, אבל במיוחד מקור.

אז למה אני אני לא אומרת את השם של הספר ושל הסופר לעזאזל?

או.

המשך קריאה

ואלה קורות

אז מה היה לנו שם? בימים האחרונים אני לבד בבית עם הילדים. הם מהממים ברמות על. אין דברים כאלה. אלא שאיזור הנוחות שלי הצטמצם מאד ואני לא סבלנית במיוחד. אז בצר לנו אנחנו מטיילים בקומפלקס באופניים וזה עושה לי קומפלקסים, או שאנחנו עושים יצירות (יומיומית) או שאנחנו מסתובבים במכונית (שעושה לי חום וסחרחורות ומה לא), והכל עם טון בישולים. בקיצור, נחת. נוט.

לפני שאני מגיעה לדברים החשובים באמת, אני אספר מה הכנו היום, ואפילו אפנה אתכם לאיך עושים אותם.

המשך קריאה

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 47 שכבר עוקבים אחריו